עוּד (בערבית "אל-עוּד") הינו כלי מיתר בעל 11 מיתרים בעל תיבת תהודה גדולה אותו ניתן למצוא בעיקר במוזיקה הערבית. על מיתרי העוד פורטים בעזרת מפרט העשוי מחתיכת פלסטיק הנקרא בערבית "רישה".

היסטוריה של העוד

העוד הוא אחד מכלי הנגינה העתיקים בעולם. מקורו של העוד מצוי עוד כלפני 3,500 שנה בפרס, שם היה נקרא "ברבאת". כלי הנגינה היה אותו אחד בו השתמשו במצרים העתיקה בתקופת פרעה. הכלי נקרא על ידי הערבים "אל-עוד" שמשמעותו עץ ובמיוחד עץ עבה. צורתו הראשונה של העוד לא הייתה כפי שהיא היום. נוכל לדעת זאת על פי ציורים עתיקים.

כלי הנגינה האלה בהם עוד וכינור, לא היו ידועים לערבים, שהכירו אותם מהפרסים ומהרומים לאחר לידתה של האיסלאם. המוזיקאי הערבי הראשון שידוע שהחל לנגן בעוד היה איבן סאריג ולאחר מכן החלו גם אחרים לנגן בו. הנגנים הגדולים בהיסטוריה של העוד היו שאק אלמוסדלי, אברהם אלמיגטי וזיראב. העוד נחשב למלך הכלים במוזיקה הערבית. בעבר מלחינים ערבים היו מלחינים אך ורק באמצעותו.

העוד הוא כלי סולו מושלם לביצוע תאקאסים שהוא אלתור מוזיקלי מקדים ואף לליווי השירה בהיותו כלי המתאים למנעד הקולי. צורת העוד וגודלו משתנים ממקום למקום כך שעודים המיוצרים במצרים שונים מהעודים המיוצרים בסוריה ועיראק וכן בשאר ארצות ערב. תיבת התהודה של העוד הטורקי היא יותר גדולה ובעוד העיראקי היא קטנה יותר ולעיתים החורים פתוחים ללא עיטורים. בעבר לעוד היה שני זוגות מיתרים בלבד, לאחר מכן היה לו ארבעה וכיום יש לו חמשה או שישה זוגות מיתרים. יש נגני עוד בלבנון המנגנים בעוד עם שבעה זוגות מיתרים. המיתרים היו עשויים בעבר ממעיים והמפרט היה עשוי מקליפת עץ דובדבן, נוצה של נשר או מקרן של בעלי חיים. היום המפרטים מיוצרים מפלסטיק.

כיום העוד הוא כלי נגינה פופולארי בעולם כולו. מאז המאה ה -9 המסורת המוזיקלית של הים התיכון הייתה מבוססת על העוד. בימי הביניים הצלבנים הביאו את כלי הנגינה הזה מארץ ישראל לאירופה, שם הוא נהפך ללאוטה הרנסנס, ולאוטה באסיה-מינור, שם הוא נשאר כזה.

קישורים נוספים: כיוון העוד | נגני עוד